מדוע נזקקו בני ישראל למן אם היו להם עדרים/עדרים של בהמות שהם יכלו לאכול?

תשובה



בשמות ט 1–7, התנ'ך מספר לנו שלבני ישראל היו בקר או בקר בזמן שחיו כעבדים במצרים. ובשמות יב:30–31, פרעה אומר למשה לצאת ממצרים לאחר שהמכה האחרונה הונחתה על מצרים וכל בניהם הבכורים מתו. פרעה אף הרחיק לכת ואמר לבני ישראל לקחת את כל מה שיש להם, לרבות את הצאן והבקר שלהם, ואולי להוציא כל זכר מהם ממצרים. אולם כשהם משוטטים במדבר, הם מתלוננים וגונחים על כך שאין להם מספיק לאכול, ואלוהים מטפל בהם בחסד עצום על ידי מתן המן (שמות טז:1–5). אולם מדוע הם תיארו את עצמם כמורעבים כשהיו להם עדרים ועדרי בעלי חיים?



העובדה היא שהתנ'ך אינו מסביר מדוע הם לא - או לא יכלו - לאכול את החיות מהעדרים שלהם. לצורך הטיעון נהרהר בכמה תשובות אפשריות למרות שהכתוב שותק בסוגיה. ראשית, ייתכן שלישראל היו יותר מדי מהדרכים המצריות, לאחר שהייתה בשבי שם למעלה מ-400 שנה. למצרים הייתה למעשה מערכת שבה הם סגדו לבעלי חיים רבים, בקר ביניהם. זמן קצר לאחר יציאת מצרים, בני ישראל אף סגדו לעגל זהב, שעוצב על ידי אהרן בהיעדרו של משה רבנו (שמות ל'ב, א-ד). יתכן שהם היו כל כך ספוגים בדרכים מצריות שהם לא הצליחו להביא את עצמם לאכול בעלי חיים שהם סגדו להם.





שנית, האם הם ראו במשק החי שלהם את מקור הפרנסה שלהם? הם היו רועי צאן, והם באו מרועים. אף אחד לא ירצה לאכול את מקור ההכנסה שלו. אולי הם שמרו על עדריהם ובקריהם לבואם לארץ המובטחת וחזרו להיות רועים ורועים. אם הם יאכלו את מקור כל הכנסתם, הם יהיו עניים וקבצנים בארצם החדשה. אפשרות שלישית היא שהם סתם התבכיינו כי נמאס להם לאכול את אותו הדבר הישן כל הזמן. אולי הם רק רצו קצת גיוון בתזונה שלהם.



תהיה הסיבה אשר תהיה, הנקודה היא שלא היה בשר שחסר לבני ישראל; זו הייתה אמונה. הם רצו לחזור למצרים שם האכילו אותם (מספרים יא:4–6). למרות שהם היו עבדים במצרים, הם רצו לחזור כדי שלא יצטרכו לדאוג מהיכן הגיעה הארוחה הבאה שלהם. נקודה נוספת היא שהם היו צריכים לעשות את הטיול תוך 10 ימים (וכנראה היה להם כל כך הרבה אוכל), אבל זה לקח 40 שנה בגלל המרד והאי-ציות שלהם (מספרים 14:26–35). שום דבר לא ישמח או ישביע את בני ישראל הרוטן, לא בשר במשך חודש שלם, לא כל הצאן והעדרים ולא כל הדגים בים.



למרות שאלוהים שותק מדוע זה קרה, הלקח שאנו לומדים ממנו הוא שאלוהים נאמן ומספק את צרכינו, באשר הם, ולא תמיד זה מה שאנחנו רוצים או חושבים שאנחנו צריכים. אבל הוא יודע את הצרכים הגדולים ביותר שלנו, והוא יודע מה יקיים אותנו וישמור עלינו. דוגמה לכך היא העובדה שהבגדים והנעליים של בני ישראל לא נשחקו ב-40 שנות הנדודים במדבר כי אלוהים דאג לכך (דברים ח, ד; נחמיה ט, כא). המן נשאר טרי כל עוד האנשים אספו אותו לפי הוראותיו, ויצאו להם מים מסלע (במדבר כ':11). באותו אופן, אלוהים הבטיח לספק את כל צרכינו באמצעות עושרו במשיח ישוע (פיליפים ד':19). אל לנו לדאוג לאוכל כי אלוהים יודע מה אנחנו צריכים לפני שאנחנו מבקשים. במקום זאת, עלינו לחפש את אלוהים ואת מלכותו, לשים אותו במקום הראשון ולסמוך על נאמנותו כדי לספק את מה שאנו צריכים (מתי ו':33; לוקס י'ב:22–31).