מהו דיספנסציונליזם והאם זה מקראי?

תשובה



פטור הוא דרך לסדר דברים - מינהל, מערכת או הנהלה. בתיאולוגיה, מתנה היא ניהול אלוהי של פרק זמן; כל גזרה היא עידן שנקבע באלוהיים. דיספנסציונליזם היא שיטה תיאולוגית שמכירה בעידנים אלה שהוסמכו על ידי אלוהים לסדר את ענייני העולם. לדיספנציונליזם יש שני מאפיינים עיקריים: 1) פרשנות מילולית עקבית של כתבי הקודש, במיוחד נבואות התנ'ך, ו-2) ראייה של ייחודה של ישראל כנפרדת מהכנסייה בתוכניתו של אלוהים. הדיספנסציונליזם הקלאסי מזהה שבע תקופות בתוכניתו של אלוהים לאנושות.






הדיספנסציונליסטים מחזיקים בפרשנות מילולית של התנ'ך בתור ההרמנויטי הטוב ביותר. הפירוש המילולי נותן לכל מילה את המשמעות שתהיה לה בדרך כלל בשימוש יומיומי. נותנים קצבאות לסמלים, דמויות דיבור וסוגים, כמובן. מובן שגם לסמלים ולאמירות פיגורטיביות יש מאחוריהם משמעויות מילוליות. כך, למשל, כאשר התנ'ך מדבר על אלף שנים בהתגלות 20, אנשי הדת מפרשים זאת כתקופה מילולית של 1,000 שנה (התנחלות של המלכות), שכן אין סיבה משכנעת לפרש זאת אחרת.



יש לפחות שתי סיבות מדוע מילוליות היא הדרך הטובה ביותר לראות את כתבי הקודש. ראשית, מבחינה פילוסופית, מטרת השפה עצמה מחייבת שנפרש מילים מילולית. השפה ניתנה על ידי אלוהים במטרה להיות מסוגל לתקשר. מילים הן כלי משמעות. הסיבה השנייה היא מקראית. כל נבואה על ישוע המשיח בברית הישנה התגשמה פשוטו כמשמעו. לידתו, שירותו, מותו ותחייתו של ישוע התרחשו כולם בדיוק כפי שניבאה הברית הישנה. הנבואות היו מילוליות. אין התגשמות לא מילולית של נבואות משיחיות בברית החדשה. זה טוען חזק לשיטה המילולית. אם לא נעשה שימוש בפירוש מילולי בלימוד כתבי הקודש, אין קנה מידה אובייקטיבי להבנת המקרא. כל אדם יוכל לפרש את התנ'ך כראות עיניו. פרשנות התנ'ך תתגלגל למה שהקטע הזה אומר לי במקום שהתנ'ך אומר. למרבה הצער, זה כבר המקרה בחלק גדול ממה שנקרא כיום לימוד מקרא.





התיאולוגיה ההפרשה מלמדת שיש שני עמים נפרדים של אלוהים: ישראל והכנסייה. חכמי הדת מאמינים שהישועה הייתה תמיד בחסד באמצעות אמונה בלבד - באלוהים בברית הישנה ובמיוחד באלוהים הבן בברית החדשה. מנהיגי הדת גורסים כי הכנסייה לא החליפה את ישראל בתוכניתו של אלוהים וכי הבטחות הברית הישנה לישראל לא הועברו לכנסייה. ההתנתקות מלמדת שההבטחות שאלוהים נתן לישראל בברית הישנה (לארץ, צאצאים רבים וברכות) יתגשמו בסופו של דבר בתקופת 1000 השנים המדוברת בהתגלות 20. בני הדת מאמינים שבדיוק כפי שאלוהים הוא בעידן זה כשהוא ממקד את תשומת לבו בכנסייה, הוא יתמקד שוב בעתיד בישראל (ראה רומים 9–11 ודניאל ט:24).



אנשי דת מבינים את התנ'ך כך שהוא מאורגן בשבע תקופות: תמימות (בראשית א' 1-3:7), מצפון (בראשית 3:8-8:22), ממשל אנושי (בראשית ט' 1-11:32), הבטחה ( בראשית יב:1 – שמות יט:25), חוק (שמות כ’:1 – מעשי השליחים ב’:4), חסד (מעשי השליחים ב’:4 – התגלות כ’:3), וממלכת דור המילניום (התגלות כ’:4–6). שוב, ההסדרים הללו אינם נתיבים לישועה, אלא נימוסים שבהם אלוהים מתייחס לאדם. כל גזרה כוללת תבנית מוכרת של האופן שבו אלוהים עבד עם אנשים שחיים בגזרה. הדפוס הזה הוא 1) אחריות, 2) כישלון, 3) שיפוט, ו-4) חסד להמשיך הלאה.

דיספנסציונליזם, כמערכת, מביא לפרשנות טרום המילניום לביאתו השניה של ישו ובדרך כלל לפרשנות טרום-קדמאית של ההתלהבות. לסיכום, דיספנסציונליזם היא מערכת תיאולוגית המדגישה את הפרשנות המילולית של נבואות התנ'ך, מכירה בהבחנה בין ישראל לכנסייה ומארגנת את התנ'ך לסדרים או מינהלים שונים.