מה זה אומר להרבות בתקווה (רומים ט'ו:13)?

כשפאולוס כתב שהנוצרים צריכים להרבות בתקווה, הוא לא טען שיש להם רק השקפה חיובית על החיים. במקום זאת, הוא דחק בהם לחיות בציפייה בטוחה בהבטחותיו של אלוהים. זה לא אומר שהנוצרים תמיד יהיו מאושרים או חופשיים מנסיונות. אבל זה כן אומר שהם יכולים להתמודד עם קשיים באומץ ובביטחון, כי הם יודעים שאלוהים נאמן ובסופו של דבר יעשה הכל לטובתם (אל הרומים ח':28). תקווה אינה משאלת לב; זה לבטוח באופיו של אלוהים ובהבטחותיו. כאשר אנו שופעים תקווה, אנו חיים בביטחון בטוח שאלוהים שולט ותוכניתו עבורנו טובה.

תשובה

מלכתחילה, אחת ממטרותיו של האדון להקמת כנסיית הברית החדשה הייתה להפגיש בין יהודים וגויים לגוף אחד מאוחד של המשיח. ברומאים 15:7–12, השליח פאולוס עודד את המאמינים היהודים ברומא לאמץ את התוכנית הזו ולקבל גויים במשפחת אלוהים. הוא סיכם בברכה השלווה הזו: יהי רצון שאלוהים התקווה ימלא אתכם בכל שמחה ושלווה באמונה, כדי שבכוחה של רוח הקודש תוכלו להרבות בתקווה (רומים 15:13, ESV).

הביטוי שופע תקווה הכוונה היא למידה משתפכת של תקווה שהיא הרבה מעבר לכל יכולת אנושית לייצר או לתאר. הפועל היווני המקורי שתורגם בשפע פירושו לדרוס, להיות עשיר, להספיק, לחרוג מכל גבולות.

פאולוס הבין שהרעיון שהוא מציע - הדו-קיום השלו בין יהודים וגויים - יאתגר את המאמינים המוקדמים עד ליבם. שבירת חומות ותיקות של דעות קדומות גזעיות ואתניות תדרוש התערבות אלוהית. בפעם הראשונה בהיסטוריה, אנשים מרקע יהודי וגוי התאגדו בבתיהם והשתתפו בארוחות משותפות. אם תהיה להם תקווה כלשהי לאהוב אחד את השני ולחיות באחדות משמחת, הם היו צריכים כוח על טבעי המסופק על ידי רוח הקודש כדי להציף את כל הווייתם.

לְקַווֹת מוגדר כציפייה שרצון כלשהו יתגשם. בכתובים, התקווה תמיד מתמקדת קדימה עם ציפייה בטוחה או אמונה איתנה בהגשמת הבטחותיו של אלוהים. אין לבלבל את זה עם משאלת לב. תקוותו של המאמין היא תקווה חיה באמצעות תחייתו של ישוע המשיח של ירושה שלעולם לא תוכל להתכלות, להתקלקל או לדעוך. הירושה הזו נשמרת עבורכם בשמים (פטרוס א':3–4). אנו שופעים תקווה בעודנו מצפים לאותו יום נפלא שבו יתגלה כבודו של אלוהינו ומושיענו הגדול, ישוע המשיח (טיטוס ב':13, NLT).

התקווה המיוחדת של פאולוס, שלשמה התפלל ברומאים ט'ו:13, הייתה תקווה להצלת אנשים מכל אומה, שבט ולשון. הוא רצה שהנוצרים יצפו לזמן שבו ישראל תיוושע והכללתם המלאה או המספר המלא של הגויים יבואו לישועה (רומים י'א:12, 25). הוא התפלל שהמאמינים הרומאים ישמרו את ליבם מרוכז בהשלמת ההיסטוריה והלאה לתפארת השמים החדשים והארץ החדשה שגם גויים וגם יהודים ירשו יחד.

שמירה על עינינו מיומנות קדימה ואמון באלוהים לעתיד מפואר דורשת תקווה סבלנית, שאותה אלוהים מספק ברוח הקודש מרגע ישועתנו. אמר פאולוס, כי בתקווה זו נושענו. אבל תקווה שנראה אינה תקווה כלל. מי מקווה למה שכבר יש לו? אבל אם אנחנו מקווים למה שעדיין אין לנו, אנחנו מחכים לו בסבלנות (רומים ח':24–25).

התקווה המקראית קבועה ומושתתת על אלוהים, שהוא עוגן חזק ואמין לנפשנו (עברים ו' יט, נ'ט). אין תקווה בלי אלוהים בחיינו (אפסים ב':12). אבל התקווה המעוגנת היטב באלוהים מספקת את ההשראה והמוטיבציה לחיות את החיים הנוצריים גם מול קושי וסבל (תהילים 42:5; שני לקורינתים א':10; איוב י'ג:15).

אנו יכולים להרבות בתקווה על ידי חיים בציפייה נרגשת לכל מה שהבטיח לנו אלוהים בדברו (ישעיהו 46:8–11; ירמיהו 29:11). מחבר העברים מעודד, הבה נאחז בחוזקה מבלי להסס בתקווה שאנו מאשרים, שכן ניתן לסמוך על אלוהים שיקיים את הבטחתו (עברים י':23, נ'ט). כתבי הקודש עצמם נותנים לנו תקווה ועידוד כאשר אנו מחכים בסבלנות להתגשמות הבטחותיו של אלוהים (רומים ט'ו:4, NLT).