מה אומר התנ'ך על אישה ששינתה את שם משפחתה בזמן הנישואין?

אישה שמשנה את שם משפחתה הוא נושא שנוי במחלוקת עם אנשים רבים בעלי דעות נחרצות בעד ונגד הנוהג. התנ'ך אינו מציין במפורש אם אישה צריכה לשנות את שמה בעת הנישואין או לא, כך שזה מסתכם בסופו של דבר בהעדפה אישית. יש כמה קטעים בתנ'ך שיכולים להתפרש בתור בעד או נגד הרעיון, אבל אין הסכמה ברורה. יש אנשים שטוענים שאישה שלוקחת את שמו של בעלה היא סימן לכניעה, אבל אחרים אומרים שזו פשוט דרך מעשית להבטיח שלילדים יהיו שמות משפחה של שני ההורים. בסופו של דבר, זה תלוי בכל זוג להחליט מה הכי מתאים לו.

תשובה

המסורת של אישה לוקחת את שם משפחתו של בעלה בנישואין אינה מצויה בתנ'ך. בתקופת המקרא, לרוב האנשים אפילו לא היו שמות משפחה. נשים זוהו לעתים קרובות לפי מקום מגוריהן (למשל, מרים מגדלנה, לוקס ח':2), לפי ילדיהן (למשל, מרים אמם של יעקב ויוסף, מתי כ'ז:56), או על ידי בעלן (לדוגמה, מרים האשה של קלופס, יוחנן 19:25).

בתרבות המערבית, זו הייתה מסורת נפוצה שאישה משנה את שם משפחתה לזה של בעלה. רובן המכריע של הנשים הנשואות במערב עדיין עוקבות אחר המסורת הזו. אין שום דבר תנ'כי מפורש לעשות זאת, מכיוון שהתנ'ך לא נותן שום פקודה לעשות זאת. לפיכך, אין שום דבר בלתי תנכי במפורש באישה שתשמור על שם נעוריה או בוחרת בהכלאה מקוממת.

חלק מהנשים שמשנות באופן חוקי את שמות המשפחה שלהן לאחר נישואין פשוט עוקבות אחר מוסכמות תרבותיות. עם זאת, רבים אחרים בוחרים במודע להמחיש כמה עקרונות מקראיים, דהיינו, ראשות הגבר והעובדה שנישואים הם איחוד של שני אנשים לבשר אחד. ישוע לימד שכאשר גבר ואישה נשואים, הם כבר לא שניים, אלא בשר אחד (מרקוס י':8). טקס נפוץ בטקסי חתונה הוא הדלקת נר האחדות, הממחיש את ספר בראשית ב, כ'ד, אדם עוזב את אביו ואימו ומתאחד עם אשתו, והם הופכים לבשר אחד. הבעל, כראש הבית ומטפח אשתו (אפסים ה, כג), חולק איתה את שמו, ולא להיפך.

לתרבויות אחרות עשויות להיות מסורות שונות לגבי אישה שמשנה או שומרת על שם משפחתה לאחר הנישואין. שוב, מכיוון שהתנ'ך אינו מתייחס ספציפית לנושא, יש להכריע בעניין על סמך תפילה, שיקולים תרבותיים ורצונות הבעל והאישה.