מה אומר התנ'ך על הקרבה עצמית/הקרבה עצמית?

תשובה



הקרבה עצמית היא אחד הנושאים המרכזיים של הברית החדשה. ישוע עיצב את זה עבורנו בדרך שבה הוא חי. למרות שהוא היה אלוהים, הוא לא דרש את זכויותיו כאלוהים, אלא הפגין מנהיגות משרתת בכל מה שעשה (פיליפים ב':6–8). הוא אמר לתלמידיו, מי שרוצה להיות ראשון חייב להיות עבדכם - כשם שבן האדם לא בא לשרת, אלא לשרת ולתת את נפשו ככופר לרבים (מתי כ':27–28). ).



כמה אנשים לאורך מאות שנים הגדירו הקרבה עצמית כסוגים קיצוניים של ענישה גופנית שעלינו לעבור כדי לרצות את אלוהים. חלק מהענפים של הפסבדו-נצרות עודדו כל מיני חסך פיזי והתעללות כאילו ענישה עצמית יכולה לסדר אנשים עם אלוהים. כתות מסוימות של נזירים ונזירות חיו בעוני מחפיר, דחו נישואים לגיטימיים ונדרו נדרים של שתיקה שאין בשום מקום בכתבי הקודש. אלה דומים לחוקים מעשה ידי אדם שישוע בז (מרקוס ז':7–9; קולוסים ב':8). הם אינם מייצגים את סוג ההקרבה העצמית שהמקרא דורש.





ישוע הבהיר את הדרך להקרבה עצמית אלוקים בלוקס ט':23, באומרו, מי שרוצה להיות תלמידי חייב להתכחש לעצמו ולקחת את צלבו מדי יום וללכת אחרי. סוג ההקרבה העצמית המשמח את האדון הוא התוצאה הטבעית של העלאת הצלב שלנו בעקבות ישוע. צלב תמיד מייצג את המוות. לכן, כדי לעמוד בצלב, עלינו להיות מוכנים למות לעצמנו, לאג'נדות שלנו ולזכויות שלנו. כאשר אנו צולבים את הרצון הגשמי שלנו להיות הבוס של עצמנו, אנו מתחילים לקבל החלטות על סמך מה שישוע היה רוצה שנעשה (גלטים ב':20; ה':24).



המצוות הגדולות ביותר דורשות הקרבה עצמית. הציווי הראשון הוא שאוהבים את אלוהים בכל ליבנו, נשמתנו, שכלנו וכוחנו. השני הוא לאהוב את שכנינו כמו את עצמנו (מתי כ'ב:36–40). אנחנו לא יכולים לעשות אף אחד מאלה תוך כדי דרישה לדרך שלנו. עלינו להקריב את הזכויות והרצונות שלנו כדי לציית לאלוהים באופן מלא. הקרבה עצמית מקראית היא נכונות להניח בצד את הרצונות של האדם לטובת אחרים. גלטים ה':13–14 אומר, אתם, אחיי ואחיותיי, נקראתם להיות חופשיים. אבל אל תשתמש בחופש שלך כדי לפנק את הבשר; אלא, שרת אחד את השני בענווה באהבה. כי כל התורה מתקיימת בקיום הציווי האחד הזה: 'ואהבת לרעך כמוך'.



כאשר אנו מגבילים ברצון את חירויותינו, מניחים בצד את זכויותינו, ורודפים אחר האינטרס של אלה שאלוהים קרא לנו לשרת, אנו מקריבים את עצמנו מבחינה תנ'כית. הקרבה עצמית דורשת מאיתנו למות מדי יום לתשוקות בשרנו המנוגדות לרצון האל לחיינו (רומים ו':6-7; גלטים ב':20). אנחנו לא עושים זאת כדי לפייס את אלוהים או לזכות בחסדו. כבר יש לנו את זה בגלל ישוע (אלפי קורינתיים ה':21; האפסיים א':4–7). אנו בוחרים בו כי אנו יודעים שהוא משמח את אבינו ואנחנו רוצים להיות יותר כמו בנו (רומים ח':29).