מה אומר התנ'ך על נקמה?

תשובה

לתנ'ך יש הרבה מה לומר על נקמה. הן למילים העבריות והן היוונית המתורגמות נקמה, נקמה ונקמה יש שורש משמעותן רעיון העונש. זה חיוני כדי להבין מדוע אלוהים שומר לעצמו את הזכות לנקום.

פסוק המפתח לגבי אמת זו נמצא בברית הישנה ומצוטט פעמיים בברית החדשה. אמר אלוהים, לי הוא לנקום; אני אחזיר. בבוא הזמן תחליק רגלם; יום האסון שלהם קרוב ואבדנם רץ עליהם (דברים ל'ב:35; רומים י'ב:19; עברים י'ב:30). בספר דברים, אלוהים מדבר על בני ישראל קשוחי הצוואר, המורדים, עובדי האלילים, שדחו אותו ועוררו את חמתו ברשעתם. הוא הבטיח לנקום בהם בתזמון שלו ובהתאם למניעיו המושלמים והטהורים שלו. שני הקטעים של הברית החדשה נוגעים להתנהגותו של הנוצרי, שלא לגזול את סמכותו של אלוהים. במקום זאת, עלינו לאפשר לו לשפוט בצדק ולשפוך את גמולו האלוהי על אויביו כראות עיניו.

בניגוד אלינו, אלוהים לעולם אינו נוקם ממניעים לא טהורים. נקמתו נועדה להעניש את מי שפגעו ודחו אותו. עם זאת, אנו יכולים להתפלל לאלוהים שינקום בעצמו בשלמות ובקדושה באויביו וינקום במי שמדוכאים על ידי הרוע. בתהילים 94:1, כותב המזמור מתפלל לאלוהים שינקום את הצדיקים, לא מתוך תחושת נקמנות בלתי מבוקרת, אלא מתוך גמול צודק מהשופט הנצחי שמשפטיו מושלמים. גם כשהתמימים סובלים והרשעים נראים משגשגים, רק על אלוהים להעניש. יהוה אלוהים קנאי ונוקם; יהוה נוקם ונמלא חרון. ה' נוקם באויביו ומקיים את חמתו על אויביו (נחום א,ב).

יש רק שתי פעמים בתנ'ך שבהן אלוהים נותן לבני אדם רשות לנקום בשמו. ראשית, לאחר שהמדינים ביצעו מעשים מזוויעים ואלימות נגד בני ישראל, התמלא כוס זעמו של אלוהים נגד המדיינים, והוא ציווה על משה להנהיג את העם במלחמת קודש נגדם. אָמַר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: נָקַם בְּמִדְיָנִים לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לאחר מכן, תאסוף אל עמך'' (שמות ל'א:1-2). כאן, שוב, משה לא פעל על דעת עצמו; הוא היה בסך הכל מכשיר לביצוע תוכניתו המושלמת של אלוהים בהדרכתו והוראתו. שנית, הנוצרים צריכים להיות כפופים לשליטים שאלוהים הציב עלינו כי הם הכלים שלו לנקמה בעושלים הרעים (1 פטרוס ב':13-14). כמו במקרה של משה, שליטים אלה אינם צריכים לפעול בכוחות עצמם, אלא הם יבצעו את רצון האל לעונשם של הרשעים.

מפתה לנסות לקחת על עצמו את תפקידו של אלוהים ולבקש להעניש את מי שאנו מרגישים שמגיע להם. אבל בגלל שאנחנו יצורים חוטאים, אי אפשר לנו לנקום ממניעים טהורים. זו הסיבה שתורת משה מכילה את הציווי אל תנקום ואל תשא טינה לאחד מעמך, אלא אהבת לרעך כמוך. אני ה' (ויקרא יט, יח). אפילו דוד, איש לבו של אלוהים (שמואל א' יג:14), סירב לנקום בשאול, למרות שדוד היה הצד התמים שנעשה לו עוול. דוד נכנע לצו ה' לוותר על הנקמה ולבטח בו: ישפוט ה' ביני וביני. וינקום ה' את העוולות שעשיתם לי, אבל ידי לא תגע בך (שמואל א' כ'ד, יב).

כנוצרים, עלינו למלא אחר ציוויו של האדון ישוע לאהוב את אויביכם ולהתפלל עבור אלה שרודפים אתכם (מתי ה':44), ולהשאיר את הנקמה לאלוהים.