מה אומר התנ'ך על המצרף?

מה אומר התנ'ך על המצרף? תשובה



על פי האנציקלופדיה הקתולית, המצרף הוא מקום או מצב של עונש זמני למי שעזב את החיים האלה בחסדו של אלוהים, אינם נקיים לחלוטין מטעויות גנאי, או שלא שילמו במלואם את הסיפוק עקב עבירותיהם. לסיכום, בתיאולוגיה הקתולית מצהירה היא מקום שנשמתו של נוצרי הולכת אליו לאחר מותו כדי להתנקות מהחטאים שלא סופקו במלואם במהלך חייו. האם דוקטרינת המצרף הזו תואמת את התנ'ך? בהחלט לא!






ישוע מת כדי לשלם את העונש על כל החטאים שלנו (רומים ה':8). ישעיהו 53:5 מכריז, אבל הוא נקב על עבירותינו, הוא נמחץ על עוונותינו; העונש שהביא לנו שלום היה עליו, ובפצעיו נרפאנו. ישוע סבל על חטאינו כדי שנוכל להיחלץ מסבל. לומר שעלינו לסבול גם על חטאינו זה לומר שסבלו של ישוע לא היה מספיק. לומר שעלינו לכפר על חטאינו על ידי טיהור בטהרה פירושו להכחיש את הספיקות של קורבן הכפרה של ישוע (יוחנן א' ב':2). הרעיון שמי שניצל בחסד באמצעות אמונה צריך לסבול על חטאיהם לאחר המוות, מנוגד לכל מה שהמקרא אומר על הישועה.



הקטע העיקרי של הכתובים שעליו מצביעים הקתולים כראיה לטהרה הוא הראשון לקורינתים 3:15, האומר, אם הוא יישרף, הוא יסבול מאובדן; הוא עצמו יינצל, אבל רק כאחד שבורח דרך הלהבות. הקטע (לקורינתיים א' 3:12-15) משתמש בהמחשה של דברים שעוברים באש כתיאור של יצירותיהם של המאמינים הנידונים. אם העבודות שלנו עשויות זהב, כסף, אבנים יקרות, הן יעברו דרך האש ללא פגע, ונזכה בגינן. אם העבודות שלנו יהיו מאיכות ירודה של עץ, חציר וקש, הן יתכלו על ידי האש, ולא יהיה שכר. הקטע לא אומר שמאמינים עוברים דרך האש, אלא שעבודותיו של מאמין עוברות דרך האש. קורינתיים א' 3:15 מתייחס למאמין שבורח דרך הלהבות, לא מתנקה על ידי הלהבות.





כור המצרף, כמו דוגמות קתוליות רבות אחרות, מבוסס על אי הבנה של טבעו של קורבנו של ישו. הקתולים רואים במיסה/הסעודת הצגה מחודשת של קורבן ישו מכיוון שהם לא מבינים שהקורבן האחת-לתמיד של ישוע מספיק לחלוטין (עברים ז':27). הקתולים רואים בעבודות ראויות תורמות לישועה עקב אי הכרה שבתשלום הקורבן של ישוע אין צורך בתרומה נוספת (אפסים ב':8-9). באופן דומה, הטהרה מובן על ידי הקתולים כמקום של טיהור כהכנה לגן עדן מכיוון שהם אינם מכירים בכך שבגלל הקרבתו של ישוע, אנו כבר מטוהרים, מוכרזים צדיקים, נסלחים, נגאלים, מפויסים ומקודשים.



עצם הרעיון של כור המצרף והדוקטרינות המוצמדות אליו לעתים קרובות (תפילה למתים, פינוקים, עבודות כבוד למען המתים וכו') אינם מכירים בכך שמותו של ישוע היה מספיק כדי לשלם את העונש על כולנו חטאים. ישוע, שהיה אלוהים בהתגלמותו (יוחנן א':1, 14), שילם מחיר אינסופי על חטאנו. ישוע מת על חטאינו (הראשונה לקורינתים ט'ו:3). ישוע הוא הקורבן המכפר על חטאינו (יוחנן א' ב':2). להגביל את הקרבתו של ישוע לכפר על חטא הקדמון או חטאים שבוצעו לפני הישועה היא התקפה על אישיותו ועבודתו של ישוע המשיח. אם עלינו, כדי להיוושע, לשלם, לכפר או לסבול בגלל חטאינו, אז מותו של ישוע לא היה קורבן מושלם, שלם ומספיק.

עבור המאמינים, לאחר המוות הוא להיות 'הרחק מהגוף ובבית עם האדון' (השני לקורינתים ה':6-8; הפיליפאים א':23). שימו לב שזה לא אומר 'הרחק מהגוף, בטהרה עם האש המנקה'. לא, בגלל השלמות, ההשלמה והספיקות של הקרבתו של ישוע, אנו נמצאים מיד בנוכחות האדון לאחר המוות, נקיים לחלוטין, נקיים מחטא, מהוללים, מושלמים ובסופו של דבר מקודשים.



Top