מה אומר התנ'ך על מוטיבציה?

תשובה



מוֹטִיבָצִיָה מוגדר כזה שמניע אדם לעבר פעולה; מה שמשנה, מעורר או דוחף את עצם הווייתנו. לתנ'ך יש הרבה מה לומר על מוטיבציה. המוטיבציה של הנוצרים שונה מזו של הכופרים. ראשית, תחושת המוטיבציה או ההשראה שלנו מגיעה מאלוהים, לא מדברי העולם. דוד דיבר על מניעיו במזמוריו: חפץ אני לעשות רצונך, אלוהי; תורתך בתוך לבי (תהלים ל, ח). אחר כך כתב, מי יש לי בשמים מלבדך? ולאדמה אין דבר שאני חפץ חוץ ממך (תהילים 73:25).



העולם מונע על ידי העצמי וההגדלה של העצמי, תסמונת הכל עליי, המזוהה על ידי הגדרה עצמית, אובססיה עצמית ופולחן עצמי. התנ'ך לא מלמד אותנו להיות מרוכזים בעצמנו. למעשה, זה מלמד בדיוק את ההיפך. ישוע אמר, הגדול מכם יהיה עבדכם. כי מי שיתעלה יזכה להשפיל, ומי שמשפיל את עצמו יתעלה (מתי כג 11-12; לוקס ט 48). כחסידי המשיח, אנו נקראים להתכחש לעצמנו, להרים את הצלב שלנו וללכת אחריו (מתי טז:24). הצלב היה כלי למוות, והמסר של ישוע אלינו הוא שרק מי שמת לעצמו ילך אחריו באמת. אנו עושים זאת על ידי עשיית דבר מתוך הבל והתנשאות, אלא בהתחשב באחרים טוב יותר מעצמנו (פיליפים ב':3).





ישוע נתן דוגמה למוטיבציה שלנו בחיים האלה: האוכל שלי הוא לעשות את רצונו של מי ששלח אותי ולסיים את עבודתו (יוחנן ד':34). ישוע דאג לרצות את אביו, וכך עלינו להיות מונעים מאותה דאגה. הוא תמיד עשה את רצונו של האב, כשהוא מניע על ידי ריצותו באמצעות ציות (יוחנן ח':29). הציות שלו התרחב עד לצלב, שם השפיל את עצמו ונעשה צייתני עד מוות (פיליפים ב':8). המוטיבציה שלנו צריכה להיות זהה לשלו - הציות שבאמצעותו אנו מוכיחים שאנו באמת שלו. אם אתה אוהב אותי, שמור את מצוותיי (יוחנן י'ד:15).



השליח פאולוס דיבר על מה שהניע אותו לסבול את הסבל שחווה: עבורי, לחיות הוא המשיח. . . (הפיליפים א':21; השווה את קורינתיים ב' י'א:23-28). זה לא היה כסף, זה לא היה תהילה, וגם לא היותו השליח הטוב ביותר שהניע את פאולוס. החיים למען המשיח הם שהחליפו הכל (פיליפים ד':12-13). המוטיבציה שלנו כמאמינים נובעת מהכמיהה לשלום עם אלוהים (רומים ה':1; פיליפאים ד':7), לקבל את חסדו כמו גם תקווה (רומים ה':2; יוחנן א' ה':13). הנוצרי רואה את החיים מבעד לעדשת העתיד - להיות בנוכחותו ותפארתו של אלוהים (יוחנן י'ז:24), וזו המניע האמיתי שלנו.