מה אומר התנ'ך על המתת חסד של בעלי חיים/חיות מחמד?

תשובה

בעוד שהתנ'ך בשום מקום אינו מתייחס במפורש להמתת חסד של בעלי חיים / חיות מחמד, יש בהחלט כמה עקרונות תנ'כיים החלים. בבראשית א' 26 אלוהים מכריז, הבה נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו. וישלטו על דגי הים ועל ציפורי השמים ועל הבהמה ועל כל הארץ ועל כל רמש השורץ על הארץ. בעיקרו של דבר, כסדר הגבוה ביותר של יצורים נוצרים על פני כדור הארץ, לאנושות יש סמכות מלאה על כל היצורים האחרים על הפלנטה. אמנם השליטה בבעלי החיים כוללת את הזכות להרוג חיות למאכל (בראשית ט, ב), אבל היא חורגת הרבה מעבר לכך. אנחנו מטפלים/מנהלים של בריאת אלוהים. כולנו, במובן מסוים, להיות רועי צאן על היצורים שחולקים איתנו את הפלנטה הזו.

התנ'ך מבהיר שעלינו להתייחס לבעלי חיים בכבוד, בכבוד וברחמים. משלי יב:10 קובע, צדיק דואג לצרכי החיה שלו. האחריות לרחם על בהמה פטרה את האדם מציווי לא לעבוד ביום השבת: אם לאחד מכם . . . שור שנופל לבאר ביום השבת, לא תוציא אותו מיד? (לוקס י'ד:5). המקרא גם מציין שכאשר חיה מהווה איום על אנשים או על חיות אחרות, יש להרוג אותה (שמות כ'א:28-35).

עם עקרונות אלו בחשבון, ניתן לפתח תרגול מקראי של המתת חסד של בעלי חיים / חיות מחמד. עלינו להיות רחמנים כלפי בעלי חיים, ויש לנו את הסמכות לשים קץ לחייהם של בעלי חיים. לכן, אם המתת חיה תהיה מעשה רחמן, אין בזה שום דבר רע. אם אנו רואים חיה סובלת, ללא תקווה להחלמה, הדבר הרחמן ביותר שיכולנו לעשות הוא לסיים את חייה במהירות וללא כאבים ככל האפשר. אנחנו גם חופשיים לעשות כל שביכולתנו כדי לשמור על חיי בעל חיים. אבל, שוב, כשמגיע הזמן, והדבר הסביר והרחמן ביותר לעשות הוא להרדים את החיה או חיית המחמד, זו בהחלט החלטה שאלוהים נתן לנו את הסמכות לקבל. באופן פיגורטיבי, לפעמים הדרך היחידה להוציא חיה מהבור אליו נקלעה היא לשים קץ לחייו.