במה שונה הרעיון האיסלאמי של הג'יהאד מהאלימות בתנ'ך?

תשובה

מיד לאחר התקפות הטרור הנוראיות ב-11 בספטמבר, החלו מערביים רבים לשים לב לאסלאם בפעם הראשונה. רבים נדהמו לגלות שהספר הקדוש של האסלאם (הקוראן) מספק צווים ספציפיים לעסוק במעשי אלימות כחלק ממלחמת הקודש (ג'יהאד) למען דתם. עד מהרה החלו הוגים חילונים רבים להשוות בין התקפות טרור אסלאמיים לבין האלימות שנמצאה בתנ'ך, במיוחד בברית הישנה. אבל האם ההשוואות הללו תקפות? האם מצוות יהוה לבני ישראל בברית הישנה זהות לג'יהאד כפי שנקבע בקוראן? מה ההבדל בין האלימות שנמצאת בתנ'ך לבין הג'יהאד האסלאמי?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו להגדיר למה אנו מתכוונים בג'יהאד. המילה ג'יהאד פירושו חתירה או מאבק. בתוך האיסלאם, קיימות מספר קטגוריות של ג'יהאד. ניתן להשתמש במילה כדי לתאר סוגים שונים של מאבקים כמו ג'יהאד העט (שכרוך בשכנוע או הדרכה בקידום האסלאם) או ג'יהאד הלב (קרב נגד החטא של האדם). עם זאת, הצורה הידועה ביותר של ג'יהאד היא זו הכוללת אלימות פיזית או לוחמה למען האסלאם. בעוד שהקוראן מכיל קטעים המעודדים מוסלמים לעסוק בכופרים בחסד ובשכנוע (סורה 16:125), הקוראן מכיל פסוקים אחרים שנראים מצווים למוסלמים לעסוק בלוחמה פיזית פוגענית נגד לא-מוסלמים.

בסורא ט' אנו קוראים, אבל כאשר חלפו החודשים האסורים, אז הילחם והרוג את עובדי האלילים בכל מקום שתמצא אותם, ותפוס אותם, צר אותם, ותחכה להם בכל תכסיס [מלחמה]; אבל אם הם חוזרים בתשובה, ומקימים תפילות קבועות ועושים צדקה קבועה, אז פתחו להם את הדרך: כי אלוהים סלחן, רב רחמים (סורה ט, ה). כמו כן בסורה 9, הילחם באלה שאינם מאמינים באלוהים או ביום האחרון, ולא מחזיקים באסור שנאסר על ידי אלוהים ושליחו, ולא מכירים בדת האמת, [גם אם הם] מאנשי הספר. [נוצרים ויהודים], עד שישלמו את jizya [מחווה] בכניעה מרצון, ומרגישים את עצמם כפופים (סורה ט:29).

בנוסף לתורתו של הקוראן, מוסלמים גם עוקבים אחר החדית', תיעוד כביכול בהשראת דבריו ומעשיו של מוחמד. החדית' מסביר כיצד מוחמד הנחה את מפקדו כאשר נשלח למסע, כאשר אתה פוגש את אויביך שהם פוליתאיסטים, הזמינו אותם לשלוש דרכי פעולה. אם הם מגיבים לכל אחד מאלה, אתה גם מקבל את זה ומונע מעצמך לעשות להם כל נזק. הזמן אותם לקבל את האיסלאם; אם הם יגיבו לך, קבל זאת מהם ותפסיק להילחם נגדם. . . . אם הם מסרבים לקבל את האיסלאם, דרשו מהם את זה jizya . אם הם מסכימים לשלם, קבלו זאת מהם והחזיקו את ידיכם. אם הם מסרבים לשלם את המס, בקש את עזרתו של אללה והילחם בהם (Sahih Muslim, ספר 19, מספר 4294).

אבל מה לגבי האלימות שציווה אלוהים בברית הישנה? האם זה שונה? פרקי האלימות הנדונים ביותר בברית הישנה הם ציוויו של יהוה לבני ישראל להשמיד את הכנענים ולהשתלט על הארץ שהבטיח לבני יעקב. כאשר מעריכים אירועים אלו, עלינו להבין את ההקשר שבו התרחשו אירועים אלו. הכנענים היו תרבות אכזרית ומרושעת שעסקה תדיר בהתנהגות דקדנטית להפליא. כפי שניסח זאת הסופר הנוצרי נורמן גייסלר, זו הייתה תרבות רעה לחלוטין, עד כדי כך שהתנ'ך אומר שהיא מבחילה את אלוהים. הם עסקו בברוטליות, אכזריות, גילוי עריות, חיות, זנות פולחנית ואפילו הקרבת ילדים באש. הם היו תרבות תוקפנית שרצתה להשמיד את בני ישראל.

על ידי הוראת השמדת הכנענים, אלוהים חוקק סוג של עונש מוות תאגידי על עם שהיה ראוי למשפטו של אלוהים במשך זמן מה. אלוהים נתן לעם הכנעני למעלה מ-400 שנה לחזור בתשובה (בראשית ט”ו:13–16). כשלא עשו זאת, ה' השתמש בבני ישראל ככלי שיפוט על חברה רעה ומושחתת. הכנענים לא היו בורים מכיוון שהגיעו אליהם ידיעות על כוחו האדיר של אלוהים (יהושע ב':10–11; ט':9). מודעות כזו הייתה צריכה להניע אותם לחזור בתשובה. הדוגמה של רחב ומשפחתה היא הוכחה בטוחה לכך שהכנענים היו יכולים להימנע מהשמדה אילו היו חוזרים בתשובה לפני אלוהי ישראל (יהושע ב). אף אדם לא היה צריך למות. רצונו של אלוהים הוא שהרשעים יפנו מחטאם ולא יאבדו (יחזקאל י'ח:31–32; ל'ג:11).

עלינו לזכור גם שיהוה לא הרשיע את כל של המלחמות המתועדות בברית הישנה, ​​וכי המלחמות שהוזמנו במיוחד על ידו מעבר לתקופת יהושע היו בטבען הגנתי. מספר מהקרבות שנלחמו ישראל בדרך לכנען ובתוכה היו אף הם הגנתיים באופיים (שמות י'ז:8; במדבר כ'א:21–32; דברים ב:26–37; יהושע י:4).

אולם, השאלה הקשה יותר קשורה לציווי של אלוהים להרוג את כל הכנענים, כולל הנשים והילדים (דברים ז:2–5; יהושע ו:21). בתגובה לכך, אנו יכולים לציין שבעוד שהתנ'ך מתעד שניתנה פקודה כזו, בהחלט יכול להיות שבמקרים מסוימים לא נהרגו בפועל נשים או ילדים. רוב הקרבות בכנען היו מעורבים כנראה רק חיילים, ובהינתן ההזדמנות, סביר להניח שנשים וילדים היו בורחים. כפי שמציין ירמיהו 4, ברעש הפרש והקשת כל עיר יוצאת לדרך; הם נכנסים לעבים; הם מטפסים בין סלעים; כל הערים עזבות, ואיש לא יושב בהן (ירמיה ד, כט).

לסיכום, יש הבדל קיצוני בין האלימות בברית הישנה לבין הג'יהאד האסלאמי. ראשית, האלימות שקבע אלוהים בברית הישנה נועדה לזמן מסוים והוגבלה לקבוצת אנשים מסוימת. לכיבוש כנען היו גבולות ברורים, גיאוגרפית והיסטורית, מה שהפך אותו לשונה מאוד מהפקודות האסלאמיות המתמשכות בנוגע לג'יהאד. כיבוש כנען לא יצר תקדים להמשך הלחימה מעבר למה שאלוהים ציווה. לעומת זאת, הקוראן למעשה קובע ומסכים ג'יהאד צבאי בקידום האסלאם. בשום זמן בתנ'ך אנו לא רואים את אלוהים מצווה על עמו להרוג כופרים בקידום האמונה המקראית.

אין מחלוקת שבשנותיו הראשונות, האיסלאם קודם בחרב. זה בדיוק ההפך מהנצרות הקדומה. רבים מהנוצרים המוקדמים נרדפו קשות ונרצחו בשל מחויבותם למשיח. כפי שניסח זאת פילוסוף נוצרי אחד, הן האיסלאם והן הנצרות הופצו באמצעות החרב, אך החרבות הצביעו לכיוונים מנוגדים!

לבסוף, עבור הנוצרי, ההתגלות הסופית והשלמה של אלוהים היא בישוע המשיח, שהיה לא אלים להפליא בגישתו. אם נוצרי נוקט באלימות בשם המשיח, הוא עושה זאת באי ציות ישיר לאדונו. ישוע לימד שכל מי שחי בחרב ימות בה (מתי כ'ו:52). תורתו והדוגמאות של מוחמד שונות בתכלית. מוסלמי שרוצה לבצע אלימות בשם האסלאם יכול למצוא הצדקה רבה לפעולתו הן בקוראן והן בדבריו ובמעשיו של הנביא מוחמד.