האם יש עריפת ראשים רשומה בתנ'ך?

תשובה

ישנן עריפת ראשים רבות מתועדות בתנ'ך. עריפת ראשים הייתה דרך נפוצה של הוצאה להורג בתרבויות עתיקות. עריפת ראשו של האויב הייתה דרך להכריז על ניצחון מוחלט עליו. הצגת ראש כרות של אויב לא הותירה ספק במוחו של אף אחד שהאויב הזה כבר לא מהווה איום.

בברית החדשה, התיאור הבולט ביותר של עריפת ראשים הוא זה של יוחנן המטביל בפקודתו של הטטררך הורדוס אנטיפס (מתי י'ד:10). יוחנן נזף בפומבי בהורדוס על חוסר המוסריות שלו (הורדוס לקח את אשתו של אחיו, הרודיאס - שבמקרה גם הייתה אחייניתו החורגת של הורדוס). תוכחתו של יוחנן כל כך זעמה את הרודיאס, שהיא רימתה את בעלה לתת לה את ראש יוחנן המטביל על מגש (מתי י'ד:8). למרות שהורדוס לא רצה שיהרוג את יוחנן, הורודיאס הוציא את ההבטחה לעיני אורחיו של הורדוס, ולכן הוא עשה כבקשתה כדי לא לאבד פנים (מרקוס ו' 17-29). כמה שנים מאוחר יותר, יעקב אחיו של יוחנן נערף על ידי הורדוס אגריפס הראשון במאמץ לבלום את הצמיחה הנפיצה של הנצרות (מעשי השליחים יב:2).

עריפת הראשים המפורסמת ביותר של הברית הישנה נמצאת בשמואל א' 17 כאשר דוד הביס את גוליית. כאשר גוליית הענק איים על צבא ישראל יום אחר יום, דוד הצעיר בא נגדו בקלע ובכוח ה' (שמואל א' יז:45). האבן הראשונה התחברה לראשו של גוליית, והענק נפל. דוד רץ אליו, שלף את חרבו של הענק וכרת את ראשו (פסוק 51).

אולם, בשלב אחר, דוד המלך התאבל כשאנשיו חשבו שהם מוצאים חן בעיניו על ידי הרג ועריפת ראשו של איש-בושת, אחד מבניו הנותרים של שאול המלך (שמואל ב' ד':7-8). המתנקשים הביאו את ראש איש-בושת אל דוד בציפייה לפרס. במקום לשבח אותם, דוד זעם על כך שהם הרגו אדם חף מפשע בביתו שלו. במקום להציג את ראשו של איש-בושת ולתגמל את רוצחיו, דוד קבר את הראש והוציא את האנשים להורג. דוד לא כרת את ראשם אלא כרתו את ידיהם ורגליהם והוצגו כאזהרה לכל מי שירצח חפים מפשע למען רווח פוליטי (שמואל ב' ד' יב).

מלכים ב' י' מספר לנו על עריפת ראש המונית שהתרחשה כאשר אלוהים הוציא את המלך הרשע אחאב מכס המלכות והורה להוציא להורג גם את כל בניו וחסידיו. אלוהים, באמצעות הנביא אלישע, משח את יהוא למלך הבא וציווה עליו לפטור את ישראל מכל שרידי מלכותו הרעה של אחאב, כולל כל עובדי הבעל (מלכים ב' ט, א-י). יהוא ציית; הוא טבח תחילה את שבעים בני המלך, ערף את ראשם וערם את ראשיהם בשער העיר שומרון (מלכים ב' י':7-8). אז קרא יהוא חג מזויף לכל עובדי הבעל בארץ כדי לאסוף אותם במקום אחד (פסוקים יח-יט). כשעובדי האלילים הגיעו כולם וארזו את הבניין, הורה יהוא לאנשיו להרוג את כולם בשפת החרב, מה שאולי מרמז על עריפת ראשים או לא (פסוק 25).

עריפת ראשים נוספת בתנ'ך כוללת את האופה המצרי, שראשו נערף על ידי פרעה (בראשית 40:20); שאול המלך, נערף על ידי הפלשתים (שמואל א' 31:8–10); ושבא, נערף על ידי אנשי הבל בית מעכה (שמואל ב' כ'א-כ'ב). אבישי מאיים לערוף את ראשו של שמעי, אך דוד אוסר עליו (שמואל ב טז:9–10). אשפנז, פקיד החצר הבבלי הראשי, חושש מעריפת ראשו של המלך נבוכדנצר (דניאל א:10). עניין מיוחד הוא עריפת ראשו של האל הפלשתי דגון. הפלשתים גנבו את ארון הברית והניחו אותו במקדש דגון שלהם, אבל למחרת בבוקר כשהם קמו, היה דגון, נפל על פניו ארצה לפני ארון ה'! ראשו וידיו נשברו ונשכבו על הסף; נשארה רק גופתו (שמואל א' ה':4). יהוה אלוהי ישראל, בכריתת ראשו של דגון, הראה בבירור את ניצחונו על כל אלי השקר.

עריפת ראשים אינה דבר חדש, ולפי התגלות 20:4, עריפת הראשים תמשיך ותגבר עד שישוע יבוא שוב. הקדושים של צרת אחרית הימים ייערפו כי הם מסרבים לקחת את סימן החיה או להכחיש את ישוע כאדון. אנו רואים סוג זה של מות קדושים כבר מתרחש ברחבי העולם עם התפשטות של להט דתי מרושע שמעמיד את עצמו נגד האמת. כפי שהיה בתקופת המקרא, עריפת ראש משמשת לעתים קרובות כאמצעי להטיל אימה על אויבים פוטנציאליים ולהשתקת התנגדות. אבל האמת לא תשתוק (לוקס י'ט:40). עלינו לזכור שגם כאשר אויבינו מתהדרים ברועם ומניפים בראשם של קדושים, ישוע אמר לנו לא לפחד, כי הוא גבר על העולם (יוחנן טז:33).